“התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?” “זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע”, אמר החתול. “לא אכפת לי כל־כך לאן” – אמרה אליס. “אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי”, אמר החתול. ” – בתנאי שאגיע לאנשהו”, הוסיפה אליס כהסבר. “בטוח שתגיעי”, אמר החתול, “אם רק תתמידי בהליכה”. אליס הרגישה שאין מקום לערער על זה, ולכן ניסתה שאלה אחרת. “איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?” “בכיוון ההוא”, אמר החתול, מנופף בכפו הימנית, “גר הכובען, מסובב על כל הראש, ובכיוון ההוא”, מנופף בכפו השנייה, “גר ארנביב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: שניהם מטורפים”. “אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים”, העירה אליס. “אין לך ברירה”, אמר החתול: “כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת”. “איך אתה יודע שאני מטורפת?” אמרה אליס. “זה ברור”, אמה החתול, “אחרת לא היית באה לכאן”.