עֵץ

"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם."
(תהלים א, ג)

בפתח ספר תהלים, במזמור הראשון, מציב המשורר את הכמיהה היסודית. המשורר שספרו ילווה את דמעותיהם של ישראל לאורך דורות, מבקש להיות כעץ שתול על פלגי מים. הוא יצעק ויכאב ויבכה ושוב ושוב יגשש את דרכו אל אותה חוויה ראשונית, אל אותו רוגע עתיק – עץ, שתול על פלגי מים.
(דניאל שרשבסקי)

מתוך: "אגדה", מילים: יעקב פיכמן. לחן: חנינא קרצ׳בסקי

עַל שְׂפַת יַם כִּנֶּרֶת
אַרְמוֹן רַב־תִּפְאֶרֶת;
גַּן־אֵל שָׁם נָטוּעַ,
בּוֹ עֵץ לֹא יָנוּעַ.

מִי גָר שָׁם? רַק נַעַר,
כָּעוֹף בִּדְמִי יַעַר;
לוֹמֵד שָׁם תּוֹרָה הוּא
מִפִּי אֵלִיָּהוּ.

האדם מחפש משמעות, ויקטור פראנקל

אשה צעירה זו ידעה כי היא עומדת למות תוך ימים ספורים. אך כשדיברתי עמה, היתה רוחה טובה עליה על אף ידיעתה זו. מודה אני לגורל על שהפליא את מכותַי. אמרה לי. בחיי הקודמים פונקתי ולא נהגתי רצינות בהישגים רוחניים. היא הורתה באצבע החוצה בעד חלון הצריף ואמרה: עץ זה שבכאן הוא ידידי היחיד בבדידותי. בעד החלון יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים ובענף היו שני ניצנים. פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה, אמרה לי. בחרדה שאלתי אותה, אם העץ ענה לה. כן. מה אמר לה העץ? ענתה: הוא אמר לי, אני פה – אני פה – אני החיים, חיי הנצח.

עץ אגס, רחל

יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן־רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!
תמונה: התהפכות
רוקסי פיין | 2008, פלדת אל־חלד. גן האמנות ע"ש בילי רוז, מוזיאון ישראל, ירושלים
יעקב פיכמן, "אגדה" ("על שפת ים כינרת"). © כל הזכויות שמורות למחבר, למפעלי תרבות וחינוך ולאקו"ם.
רחל, "עץ אגס".
ויקטור פראנקל, מתוך: האדם מחפש משמעות, 1970. © כל הזכויות שמורות להוצאת דביר.