אני מסוחררת כל כך. אלוהים, אתה מעמיד לפניי את חידת החידות, אני מודה לך על כך ויודעת שיש בי הכוח לעמוד מולה ולדעת שאין לה פתרון. עלינו להיות מסוגלים לקבל את חידותיך. אני חושבת שאני זקוקה לשינה של ימים רבים, כדי לשחרר לגמרי את רוחי. הרופא אמר אתמול שחיי הנפש שלי אינטנסיביים מדי, שחיי אינם ארציים דיים, שאני מרחפת כמעט בין שמיים לארץ וגופי אינו עומד בזה. יכול להיות שהוא צודק. אלוהים, מה שעבר עליי בשנה וחצי! והחודשיים האחרונים, היו כשלעצמם כמסכת חיים שלמה. וכל השעות שאמרתי עליהן: השעה האחת הזאת הייתה כמו חיים שלמים, ואני מוכנה לשלם עליה בחיי. הרבה שעות כאלה היו לי. ומדוע אסור לי לחיות בשמיים? הרי הם קיימים, ולמה שלא נחיה בהם? אבל בעצם נכון יותר לומר: השמיים חיים בתוכנו.