לַיְלָה
"יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק
וְרֹב שָׁלוֹם
עַד בְּלִי יָרֵחַ."
(תהלים עב, ז)
שלום עד בלי ירח משמע – השלום ימשיך וישרור עד שיִבְלֶה הירח, ומכיוון שהירח לא יבלה, השלום יהיה לעד. וכך בשתי מילים, הירח הניבט אלינו בכל לילה הופך להיות משענת, מקור לביטחון ולתקווה. וזה כל כך פיוטי וכל כך יפה, וכל כך חנהל’ה ושמלת השבת.
(דניאל שרשבסקי)
תמול שלשום, ש"י עגנון
היום התחיל מחשיך ופנסים קטנים האירו את הספינה. משרתי הספינה נכנסו לאכול את סעודתם ובשעת סעודתם היו משוררים ומזמרים בלשון אשכנז ובלשון איטלקית שירים ושבחות לים ושאר עניינות של שירה. מימי הים האפילו וכוכבים בצבצו ברקיע, והלבנה עלתה מתוך המים האפלים והגלים השחורים ניענעו עצמם בדממה. על יד על יד פסקה שירת הספנים ודממת השקט שרתה על הים. לא נשמע אלא קול גלי הים כשהם מלקלקים את קרשי הספינה. הוציא יצחק לחם וסרדינות וישב ואכל את סעודת הלילה והביט על סביבותיו, עד שאיבריו התחילו מתרפים ועיניו מתעצמות. עמד וצרר את שיירי סעודתו והתקין לו את משכבו. לא יצתה שעה עד שהיה שוכב.
שכב לו יצחק יחידי בספינה הגדולה לאור הכוכבים ברקיע ולקול הגלים שבים. מימיו לא שכב יצחק יחידי ומימיו לא לן בחוץ. מימיו לא שכב יחידי, שבבית אבא אין אלא ארבע מיטות. במיטה אחת ישן אבא עם וואוי הקטן בן זקונים שלו ובמיטה אחת ישן היה יצחק עם יודיל אחיו, ובשאר שתי מיטות ישנות אחיותיו. ומימיו לא לן יצחק בחוץ, לא כדרך בני העשירים שרגילים לטייל ולפעמים מזדמן להם ללון בחוץ.
שכב לו יצחק והביט ברקיע. הואיל ואותם הכוכבים שמאירים על הים הם אותם כוכבים שמאירים ביבשה היה מביט ומהרהר בעירו. שמדרך הכוכבים שמובילים את מחשבותיו של אדם לפי דרכם.
שכב לו יצחק יחידי בספינה הגדולה לאור הכוכבים ברקיע ולקול הגלים שבים. מימיו לא שכב יצחק יחידי ומימיו לא לן בחוץ. מימיו לא שכב יחידי, שבבית אבא אין אלא ארבע מיטות. במיטה אחת ישן אבא עם וואוי הקטן בן זקונים שלו ובמיטה אחת ישן היה יצחק עם יודיל אחיו, ובשאר שתי מיטות ישנות אחיותיו. ומימיו לא לן יצחק בחוץ, לא כדרך בני העשירים שרגילים לטייל ולפעמים מזדמן להם ללון בחוץ.
שכב לו יצחק והביט ברקיע. הואיל ואותם הכוכבים שמאירים על הים הם אותם כוכבים שמאירים ביבשה היה מביט ומהרהר בעירו. שמדרך הכוכבים שמובילים את מחשבותיו של אדם לפי דרכם.
לילה, אלי אליהו
אֲנַחְנוּ כָּעֵת עַל חֶצְיוֹ הָאָפֵל
שֶׁל הַכּוֹכָב, בִּתִּי. וְאוּלַי בְּכָל זֹאת
אֶפְשָׁר לוֹמַר דָּבָר עַל הָעוֹלָם –
חֶצְיוֹ אָפֵל חֶצְיוֹ מוּאָר.
כָּךְ גַּם הָאָדָם, בִּתִּי,
כָּךְ גַּם הָאָדָם.
שֶׁל הַכּוֹכָב, בִּתִּי. וְאוּלַי בְּכָל זֹאת
אֶפְשָׁר לוֹמַר דָּבָר עַל הָעוֹלָם –
חֶצְיוֹ אָפֵל חֶצְיוֹ מוּאָר.
כָּךְ גַּם הָאָדָם, בִּתִּי,
כָּךְ גַּם הָאָדָם.
היו לילות / מילים: יעקב אורלנד. לחן: מרדכי זעירא
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,
בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.
וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,
אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,
אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,
אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.
הוּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,
הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,
וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,
אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.
הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,
הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,
הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ
אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?
אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,
בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,
אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,
בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.
וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,
אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,
אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,
אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.
הוּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,
הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,
וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,
אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.
הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,
הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,
הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ
אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?
אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,
בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,
אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.