היא אהבה את הבית ההוא מאוד. בשיבותינו אליו מרחוק ואף מקרוב, התרגשה והתמלאה שמחה: “עוד מעט נגיע הביתה” וכשהגענו היתה אומרת “הגענו הביתה” ולפעמים אף דקלמה בחגיגיות מילים משיר שגם הוא חזר על עצמו: “שב המלח חזר מן היום. חזר הצייד מן ההר”.
נקב המפתח שבדלתנו היה בגובה ראש של אדם, הרמת אותי בזרועותייך ואמרת: “תפתח.”
תחבתי וסובבתי את המפתח. את לחצת על הידית ופתחת את הדלת ואמרת “שלום, בית…” אל תוך הקרירות האפלולית. “תגידו גם אתם ‘שלום בית’,” אמרת לנו, “ותקשיבו טוב, כי הוא עונה ‘שלום’ בחזרה.”
בנימין אמר: “אבל זה בית, איך בית יכול לענות?” ואני אמרתי “שלום בית,” והשתתקתי והקשבתי כמו שביקשת.
“תהיה בשקט בנימין,” אמרת. “ותקשיבו טוב,”
והבית שמח גם הוא לקראתנו, התנשם וענה כמו שהבטחת, עברנו את סִפּו ואת אמרת: “בואו נאכל משהו קטן” – כלומר, פרוסות לחם ועליהן גבינה לבנה ‘מרוחה דק־דק’, וביצה קשה – ‘בַּאץ!’ ותחליף אנשובי בשפופרת צהובה, ופטרוזיליה קצוצה ופרוסות כמעט שקופות של עגבנייה. כי זה מה שעושים בבית. שבים אליו, אומרים לו שלום, שומעים את תשובתו ונכנסים. אוכלים בו משהו קטן ומתמלאים שמחה: חזרנו הביתה, מן ההר, מן הים, ומן המרחק, זה מה שאנחנו אוהבים ויודעים לעשות.