בפנייה נוצרים הפנים, הן של הפונה והן של של מי שפונים אליו. הפנים נדלקים. מוארים. חיים. הם מַטְבֵּעַ התקשורת. הם המרכזים את האדם כולו לכדי פנים מסוימים, כך שאפשר באמצעותם להיפגש – עיניים בעיניים, מבע במבע, אמת באמת. המסתורין של האחר הוא בפנים, בעיניים, בדיבור, בחלל הנסתר של הראש. הפנייה אל האחר, אל פניו, היא כפי שהעלה זאת על הנס לוינס, פנייה אל האין־סופיות של האחר, אל המסתורין המוחלט שלו, הקדוש, האלוהי. משום כך המפגש פנים אל פנים נחשב כמצב הדיאלוגי בטהרותו. הפנים הם חותם הנפש, הם מאירים, חתומים, חמוצים, כועסים, מחייכים. ההתגלות היא בפנים. גם ההכרה היא באמצעות זיהוי הפנים. מתוך אלפי פרצופים – זהו זה. מי שפונה אל מישהו גם פונה ממשהו או ממישהו אחר – מתפנה. הפונה אומר לנפנה: “הינה אני פנוי לפניך”, פנוי לשיחה, מפנה זמן, מפנה מקום. לא פלא שההתגלות מרחיקת הלכת ביותר של אלוהים הן ליעקב והן ולמשה היא פנים אל פנים: “וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים” (בראשית לב, לא), “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים” (דברים לד, י). הפנים הם ה”עירום”. הבלשן רומן יקובסון מספר על מיסיונר מערבי באפריקה שבא בטענה לצאן מרעיתו, שהם הולכים עירומים. “ואתה” שאלו. “אני מתהלך עירום?” – “כן,” אמרו, והצביעו על פניו. “אבל אלה הפנים,” התגונן. “אצלנו כל הגוף פנים”, ענו לו.