אֲנִי
"וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת
וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.
וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא."
(בראשית מג, ל–לא)
כשאחי יוסף מופיעים לפניו שני קולות סוערים בתוכו. יוסף שהפך להיות מצרי, ויוסף האח, בן המשפחה. צופנת פענח המצרי ויוסף הישראלי. הוא ניגש אל החדר ובוכה. לרגע הוא מרשה לעצמו להיות יוסף הילד. תכף יֵצא החוצה ויעטה את זהותו השנייה המצרית. את פתרון השאלה “מי אני” – ישאיר להמשך.
(דניאל שרשבסקי)
כישופים, דליה רביקוביץ
הַיּוֹם אֲנִי גִּבְעָה,
מָחָר אֲנִי יָם,
כָּל יוֹם אֲנִי תּוֹעָה
כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם,
כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה
אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים.
בַּלַיְלָה חָלַמְתִּי
סוּסִים אֲדֻמִּים
סְגֻלִּים וִירֻקִּים,
מָחָר אֲנִי יָם,
כָּל יוֹם אֲנִי תּוֹעָה
כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם,
כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה
אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים.
בַּלַיְלָה חָלַמְתִּי
סוּסִים אֲדֻמִּים
סְגֻלִּים וִירֻקִּים,
לַבֹּקֶר הִקְשַׁבְתִּי
פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ,
קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,
הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל
מָחָר אֲנִי עֵץ
רָם כַּתָּמָר.
אֶתְמוֹל הָיִיתִי כּוּךְ
הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית.
מָחָר אֲנִי מָחָר.
פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ,
קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,
הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל
מָחָר אֲנִי עֵץ
רָם כַּתָּמָר.
אֶתְמוֹל הָיִיתִי כּוּךְ
הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית.
מָחָר אֲנִי מָחָר.
ספר האי־נחת, פרננדו פסואה
נפשי היא תזמורת נסתרת; איני יודע באילו כלים היא מקישה ופורטת, מיתרים ונבלים, צימבלים ותופים, כולם בתוכי. אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה.